שם אחד, שתי מולדות
יהודית נולדה בשנת 1926 באנטולי שבטורקיה, במשפחתו של הרב הראשי של העיר. כשעברה המשפחה לאיטליה, השם התאזרח: יהודית הפכה לג’ודיטה. שינוי קטן על פני השטח, אך מי שמכיר את קורות היהודים באותן שנים יודע שמאחורי כל שינוי שם כזה עומד סיפור שלם של הישרדות, הסתגלות ותקווה.
ב־1938, כשחוקי הגזע נכנסו לתוקף באיטליה, כבר לא היה די בשינוי שם. המשפחה כולה נאלצה לברוח – ברגל, דרך ההרים, אל שוויץ. בפסגה קפאה רגלו של האב והוא לא היה מסוגל להמשיך. יהודית ירדה לבדה מראש ההר, ורק כשנגעו רגליה בקרקע יציבה נאמר לה שהיא בשוויץ. הוריה ואחיה נשלחו למחנות עבודה. משם, עקבותיהם של בני המשפחה הנוספים אבדו לעד. ג’ודיטה נותרה לבדה, עם מטרה אחת חשובה ויוקדת – להנציח את משפחתה, אך כיצד? יהודית בחרה בדרך שקטה ונצחית כאחד: יער שלם, נטוע במורדות הכרמל, נושא את זכר משפחתה על אדמת ישראל. לא מצבה, אלא יער חי.
קופסה כחולה שלא רוקנו
ב־1947, עוד לפני שהוקמה מדינת ישראל, ביקרה יהודית במשרדי הקבוצה הציונית במילאנו. שם, בפינת החדר, עמדה קופסת האיסוף הכחולה המוכרת של קק”ל – ואיש לא טרח לרוקן ממנה את התרומות שכבר נאספו בה. פרט קטן זה לא היה מקבל תשומת לב אצל רוב האנשים אך אצל יהודית, שלא הייתה כמו רוב האנשים פרט זה היה תחילתו של מפעל מעורר השראה.
בשיתוף חברי הקהילה היהודית של מילאנו ותנועת הצופים, יזמה יהודית קמפיין גיוס שהעמיד קופסה כחולה בבתים רבים ברחבי העיר. התרומות שנאספו הפכו לאבני בניין ממשיות בדרכה של הציונות אל הגשמתה. אל במקרה, שבאותו בניין בדיוק, בו הבחינה יהודית לראשונה באותה קופסה כחולה ושכוחה, פתחה מאוחר יותר את המשרד הראשון של קק”ל במילאנו.
מכאן ואילך, יהודית פעלה באפיקים רבים, בנוסף לתרומה – היא שימשה כמזכירת המשרד, ליוותה וארגנה משלחתות וסיורים לישראל עבור קבוצות מרחבי העולם וסייעה לקק”ל לצמוח מתוך מחויבות שלא ידעה גבולות. מדי שנה נסעה לישראל ועקבה במו עיניה אחר הפרויקטים שעבורם עמלה לגייס תרומות – ובכל פעם חזרה מלאה בגאווה על מה שהיא ואנשים כמוה, הצליחו לסייע בהקמתם.
הצלחה שהפכה למחויבות
אחיה של יהודית ייסד את סינפלסט, אחד המפעלים הראשונים בעולם שפיתחו וייצרו פלסטיק יציב ובלתי שביר, שבא לתת מענה יעיל לזכוכית. ההצלחה הכלכלית שהניבה החברה במרוצת השנים אפשרה למשפחת מטלון – ביוזמתה ובהובלתה של יהודית, בשיתוף אחיה – לתמוך במגוון רחב של פרויקטים של קק”ל לאורך עשרות שנות פעילות.
יהודית המשיכה לעבוד בקק”ל עד שנת 2002. כשפרשה, לא הלכה לנוח: היא תרמה את מלוא כספי הפרישה שלה לטובת המשך פעילות הקרן. וכל עוד בריאותה התירה זאת, המשיכה להתנדב במשרד, לפגוש את הצוות, שהיה עבורה, במילותיה שלה, כמו משפחה. את תרומותיה בחרה להקדיש לפרויקטים למען אנשים עם מוגבלות – לזכר משפחתה, אחיה והוריה שלא זכו לראות את פועלה.
חולייה בשרשרת שלא נגמרת
יהודית מטלון הגדירה את קשרה עם קק”ל כאהבת חייה ותכלית קיומה – תיאור מדויק של אישה, שראתה בבניית הארץ את המשך הטבעי והבלתי נמנע של סיפור חייה שלה.
ספרי הכבוד של קק”ל הם דוגמה חיה לאותו סיפור: אלה לא רק רישומים פורמליים, אלא מפגש בין סיפור אישי לבין סיפור לאומי. במשך עשרות שנים הונצחו בין דפי ספרים אלה אירועים משפחתיים, קהילות שלמות ואנשים פרטיים – כל אחד ואחת מהם חולייה בשרשרת ארוכה, שראשיתה בקופסה כחולה שכוחה במשרד קטן במילאנו, וסופה עדיין לא נכתב.
כשאתם רושמים שם בספר הכבוד – את שלכם, או את של מי שיקר לכם – אתם לא רק יוצרים זיכרון – אתם מצרפים את עצמכם לסיפור שיהודית מטלון, ורבים כמוה, בחרו לחיות עד תומו. הבית שיש היום לעם היהודי קיים בזכות אנשים שהחליטו שהחלום הציוני שווה יותר מנוחות אישית.
הזדמנות זו, להיות חלק מהמורשת הזו ולהעביר אותה הלאה, עדיין פתוחה.
